חברה בע"מ שהפכה חדלת פירעון

פעמים רבות אנו נתקלים בחוב המצריך הליך גבייה מחברה בע"מ שחדלה לפעול, אין לה כל נכסים הניתנים למימוש ואין לנו ערבויות אישיות של בעליה ו/או מנהליה –

האם סוף דבר ? האם החוב לא ניתן לגבייה ? האם  להרים ידיים ?

השאלה הנשאלת במצבים אלו הנה: האם מוטל רק על הנושים לשאת בנזק, או שמא יש מקום לחייב בכך אף את האורגנים בחברה (בעלי מניות, מנהלים, ובעלי תפקידים בכירים ומשפיעים נוספים). קרי: היש מקום לחיוב אישי שלהם בחובות החברה או בחלקם.

כלל ברזל בדיני חברות קובע את רעיון האישיות המשפטית העצמאית של חברה בע"מ, בנפרד מבעלי מניותיה, מעין "מסך" החוצץ ביניהם. המשמעות המשפטית והפרקטית של כלל זה הינו כי, כעקרון, החברה בלבד הנה האחראית לחובותיה, ולא בעלי מניותיה ו/או מנהליה.בית המשפט שומר בקפדנות ראויה על כלל זה, באשר הוכחו יתרונותיו לעידוד הכלכלה.

עם זאת, כמו לכל כלל, אף לכלל האישיות המשפטית הנפרדת קיימים חריגים, כפי הוראות חוק החברות וכפי שפותחו בפסיקה ענפה.חריגים אלו מאפשרים לתבוע לא רק את החברה שקרסה, אלא אף אישית את האורגנים של החברה.כך, ניתן לתבוע אותם על דרך הרמת המסך שבין החברה לבעלי מניותיה (או בינה לחברות בנות שלה) , וכן ניתן לתבעם בגין אחריותם האישית, וזאת בין מכוח עילה חוזית (כגון: חוסר תום לב, אי גילוי המצב הכלכלי הנכון במועד ההתקשרות ) ו/או מכוח עילה נזיקית (כגון: רשלנות, תרמית), והתנאים לחיוב כאמור מפורטים בפסיקה.

יודגש, כי בהתאם לפסיקה, כשלון עסקי גרידא של חברה בע"מ, אינו גורר חבות אישית, ואינו מחייב את האורגן בהפסדי החברה.לא כל כשלון עסקי מצדיק הטלת חיוב אישי על האורגנים של החברה. לפיכך, מוצדקת הזהירות שמערכת המשפט נוטה לגזור על עצמה בכל הקשור לחיוב אישי.

בנסיבות אלו ברור כי שאלת השאלות הינה : מהו הגבול בין "כשלון עסקי" ל"חבות אישית" ?המציאות מלמדת, שלעיתים, הגבול שבין כשלון עסקי לבין הטלת חבות אישית, דק הוא ביותר.מפאת קוצר היריעה, נתמצת הכלל בסוגיה זו, ונאמר, כי כל עוד האורגן פעל בתום לב, תוך ניהול תקין של החברה במהלך העסקים הרגיל שלה, ואף אם החברה קרסה מחמת שיקול עסקי שגוי של האורגן, הרי שלא תוטל עליו כל אחריות אישית לחובות החברה.מאידך, הוכחת מקרים של תרמית, הברחת רכוש לאורגנים ו/או לחברות בנות, ידיעה או אף ציפייה ברורה ומוחשית לקריסה הממשמשת לבוא והמשך ניהול עסקים "כרגיל" – עשויים לגרור את חיובו האישי של האורגן לשאת בחובות החברה.

יש לבחון האם האורגנים פעלו במכוון להחצנת סיכוני החברה על נושים, שעה שהם ייהנו מפירות החברה.במיוחד יש לבחון כיצד התנהגו האורגנים עת הבינו, או עת היה עליהם להבין, כי העסק עומד לקרוס: האם המשיכו ליצור התחייבויות, מה עשו עם הסחורה שרכשו וטרם שילמו עבורה לספקים? האם צמצמו רכישותיהם או שמא הגדילו הזמנות? האם הפסיקו מכירות או ניסו למכור ביתר שאת, ואף תוך כדי מתן הנחות מפליגות לתשלום במזומן, מה נעשה עם הכספים שהיו ברשותם, האם בוצעו פעולות של משיכת כספים, הברחת רכוש, העברת זכויות לאורגנים ו/או לחברות בנות, האם ניתנו מצגים מטעים לנושים למיניהם, האם נחתמו חוזי מכר בהטעיה ברורה, האם הובטחו מתן ערבויות בנקאיות שעה שהיה ברור שאלו לא יינתנו?

כל מקרה ונסיבותיו. ורגע לפני שחורצים גורל חוב שחבה בו חברה כדאי להביא בחשבון גם את השיקולים שלהלן:

1. לא "להרים ידיים". יש להיוועץ בבעל מקצוע שיבחן כראוי את נסיבות העניין.

2. לא למהר ולהגיש תביעה אישית טרם בירור עובדתי מקיף. נציין, כי ככל שימונה מפרק, הרי שיש לו סמכויות נרחבות, שאין לנושה רגיל, לחקור את עסקי החברה והתנהלות האורגנים מטעמה, וכן אף לדרוש הטלת אחריות אישית ( כספית ופלילית) על נושאי המשרה בה.

3. לעובדי החברה מעמד מיוחד. לא רק מכוח זכותם לקבל כספים מביטוח לאומי כל אימת שהחברה פורקה כחוק, אלא נוכח פסיקת בית הדין לעבודה, הנותנת משקל מיוחד למעמדו הנחות של העובד מול המעסיק, ומאפשרת פסיקה לחיוב אישי של האורגנים, ביתר שאת מאשר בתיהמ"ש.