חיוב מכוח הרשאה בהתנהגות

צ'קים שחזרו מהבנק כבלתי נפרעים, כאשר בעל החשבון כלל לא חתם עליהם, אלא אדם אחר (למשל בן זוג, הורה וכו') אף שאינו שותף או מורשה פורמאלי בחשבון.
יתכן ובעל החשבון יחויב בפירעונם !!!

תארו לעצמכם סיטואציה בה בני זוג מנהלים חשבון בנק נפרד, הבעל ( השלוח) חותם בשם אישתו (השולח) על שיק המשוך מחשבונה של אישתו, השיק חולל, והנפרע מבקש להגיש את השיק לביצוע בלשכת ההוצל"פ נגד האישה, חרף העובדה כי זו כלל לא חתמה על השיק.

האם עובדות אלו מבססות חבות שטרית נגד האישה, חרף העובדה כי זו אינה חתומה על השיק, אלא באמצעות בעלה ונתנה בידו הרשאה לחתום בשמה על השיקים? נראה שהתשובה לכך חיובית.

בטרם אפרט תשובתי לשאלה הנ"ל, אציין כי היא מתייחסת גם למערכות יחסים אחרות, כגון הורה ובן, שני שותפים עסקיים וכיוצ"ב וכי דוגמא זו של בעל ואישה הינה לשם הנוחות בלבד.

ניתן לחייב אדם בעילה שטרית אף משלא חתם במו ידיו על השטר וזאת, כאשר הוא נתן הרשאה לאחרים לחתום בשמו והמורשה פעל במסגרת ההרשאה וזאת, בהתאם לסעיף 92 לפקודת השטרות (נוסח חדש) (להלן: "הפקודה").

סעיף 24 לפקודה, מעגן את תוקף החתימה על השטר, סעיף זה מאפשר למושך שטר לחתום באמצעות אחר, ובלבד שהאחר לא חרג מההרשאה.

בתי המשפט, לא אחת, יצקו תוכן לסעיף 24 הנ"ל בקובעם, כי כאשר לא חרג החותם על השטר (השליח) מן ההרשאה שנתן בעל החשבון (המושך) ושפרטיו מופיעים על השיק, יש ליתן פרשנות על פי המסמך בכללותו. הווה אומר, מקום בו האישה ידעה כי בעלה עושה שימוש בשיקים שלה והיתה פועלת לפירעונם של שיקים אלו, או מקום בו היתה נוכחת במעמד מסירת השיקים לנפרע, ניתן לומר כי חתימת הבעל על השיקים נעשתה בהרשאת האישה וכי השיק נמשך על ידה, בחתימת אחר, ועליה לפרוע את סכומו.

כך נקבע, כי מקום שהשלוח (בעל) ביצע פעולה שהשולח (אישה) ביקשה לעשות ולא חרג מן ההרשאה, יחוב השולח כלפי צד ג'. היינו, במקרה בו האישה היה מאשרת לבעלה לחתום בשמה על שיקים המשוכים מחשבונה, ניתן לחייב את האישה בפירעון החוב.

בהמשך, הרחיבו בתי המשפט את ההלכה הפסוקה והכירו בהרשאה שמקורה במצג שיוצר השולח, כאשר במקרה כגון דא יכולה להיווצר שליחות בשל התנהגות השולח או בשל הימנעותו מלהגיב להתנהגות השלוח. לדוגמא, האישה היה מודעת לעובדה כי בעלה מוסר שיקים שלה והיא היתה פועלת לפירעונם ו/או או, האישה היתה נוכחת במעמד מסירת ו/או האישה לא היתה מלינה על התנהגות זו של בעלה.

בית המשפט העליון קבע בתחילה, כי תקום חבות שטרית של אדם גם ללא חתימתו של השטר במקרה בו היה מצג אובייקטיבי של הרשאה כלפי צד שלישי לא קשר לשאלה אם היתה הרשאה בפועל לפעולה זו. בהמשך שוכללה הלכה זו ונקבע כי, ניתן להסיק על מצג ההרשאה לא רק מהשטר גופו , אלא אף מהנסיבות האופפות אותו וההגיון.

בהתייחס להענקת הרשאה, נקבע שיכול והיא תהא מפורשת או משתמעת ואין הכרח כי זו תהא מגובה בכתב. הווה אומר, ניתן לבסס הרשאה אף על דרך ההתנהגות. גדר הבחינה במקרה זה, תהא בבחינת השאלה האם אכן התקיימה הרשאה בנסיבות העניין, כאשר בבחינת שאלה זו אנו נידרש למכלול הנסיבות בפרשה.

מכלל הן לומדים לאו, ללמדך, כי מקום בו חרג השלוח מהרשאתו, הצד השלישי אינו רשאי להיפרע מהשולח, אלא במסגרת התביעה השטרית מהשלוח בלבד. היינו, מקום בו הבעל לא פעל בהתאם להרשאה מאישתו, תקום העילה השטרית לנפרע רק כנגד האישה בלבד. בכך, למעשה מאמצים דיני השליחות השטריים את מדיניות דיני השליחויות הכלליים לפיה, חריגה מהרשאה איננה מחייבת את השולח.

הנה כי כן, המסקנה מתבקשת מכל האמור לעיל הינה, כי ניתן לחייב אישה בפירעון שיק שנמשך מחשבונה ולנפרע קיימת עילה שטרית כנגד האישה וזאת, מקום בו בעלה חתם בשמה וזאת, כאשר במשך תקופה לא מבוטלת נוהג בעל למשוך שיקים מחשבונה של אישתו וזו היתה דואגת לפירעונם ו/או היתה נוכחת במעמד מסירת השיקים ו/או לחילופין, מקום בו האישה לא היתה מלינה על משיכת השיקים ע"י בעלה, וכל זאת, מכוח התורה "חתימה מכוח הרשאה".